בשנת 1997, מוכר אדם מקרקעין לבן דודו (להלן: "המוכר ו"הקונה"), ונכרת ביניהם הסכם מכר. הצדדים לא דיווחו למס שבח על ההסכם. בשנת 1998, נערך הסכם מכר ביחס לאותם מקרקעין בין המוכר לבין בניו של הקונה. בשנת 2006 הגיע לידי מנהל מס שבח ההסכם הראשון, והוא חייב את העסקה במס לפי השווי שנקבע בחוזה. עקב כך, ערכו הצדדים הסכם נוסף, בו הצהירו שההסכם הראשון בוטל 8 ימים לאחר כריתתו. מס שבח לא קיבל את הביטול, וראה בכך מכר חוזר ועל כך הערר.

 

1.       השאלה שבפנינו היא, האם החזרת המקרקעין למוכר מהווה הסכם חדש או ביטול ההסכם הראשון.

 

2.       אין ספק, כי ההסכם הראשון מהווה מכירה של זכות במקרקעין החייבת במס לפי סעיפים 6 ו- 9 לחוק אין צורך שהקונה יתפוס את החזקה במקרקעין שקנה, ואין נפקות לטענת העוררים, לפיה מיום חתימת ההסכם לא עשה הקונה פעולה כלשהי במקרקעין.

 

3.       הביטול בהסכמה נערך מספר ימים לאחר כריתת ההסכם. העוררים לא דיווחו על עריכת ההסכם, וביקשו להעלים את קיומו מידיעת הרשות. הודעת הביטול נמסרה למשיב רק לאחר שנודע למשיב על העסק, כ- 9 שנים לאחר הביטול.

 

4.       הביטול נעשה רק במגמה להכשיר את הדרך למכירת המקרקעין לילדי הקונה. זאת, משום שהעברת המקרקעין ישירות מהמוכר אליהם חוסכת את מיסוי העסקה הראשונית.

 

5.       חלפו מספר ימים מביצוע העסקה ועד לביטולה. אין לומר, כי במשך 8 ימים העסקה ה"בשילה", מה גם שמטרת הביטול היא סבירה ולגיטימית וחוסכת מיסוי כפול.

 

6.       מטרת הטופס שנקבע לדווח על ביטול עסקה, היא לייעל את עבודת הרשות. טענות העוררים לעניין הביטול, מועדו והשבת דמי הקדימה, הן ברורות ולא נסתרו בעדות המשיב. בנסיבות המקרה בפנינו, יש להעדיף את המהות שהוכחה על פני הצורה שנקבעה בטופס. לכן, יש לראות את ההסכם הראשון כמבוטל, ולא כמכר חוזר.