ביום ה-20 במאי, 2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 4862/13), העוסק בהגדרת  המונח "תושב ישראל" לצורכי מס.

 

מדובר באדם (להלן: "הנישום") אשר נשלח על ידי מעביד ישראלי לעבודה בחו"ל ב-1994  ויחד עם משפחתו  עבר להתגורר בסינגפור.

 

בשנת 1998 חזר לישראל יחד עם משפחתו והחל לעבוד עבור מעסיק אחר, בישראל.

בשנת 2001 חזר הנישום לסינגפור והועסק שם כיועץ שכיר ובהמשך הקים חברה סינגפורית אשר באמצעותה הוא פעל כיועץ.

אשתו ושתי בנותיו, אשר בגרו בינתיים, המשיכו להתגורר בישראל.

 

 

 

בית המשפט המחוזי, קבע כי לגבי שנת המס 2001 המשיב יחשב כ"תושב ישראל" לצורכי מס, אך לגבי השנים 2002 ועד 2005 – רוב זיקות התושבות אשר תלויות בו מצויות בסינגפור, ורק זיקות התושבות אשר אינן תלויות בו, כגון: מקום מגורי אשתו ובנותיו, דירת המגורים שבבעלות משותפת לו ולאשתו וכן גמלתו מצה"ל נמצאות בישראל.

ולפיכך קבע כי מרכז חייו בשנות המס 2002–2005 הינו בסינגפור וכי הוא אינו תושב ישראל לצורכי מס בשנים אלה.

 

על פסק דין זה ערער פקיד השומה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור של פקיד השומה.

בית המשפט העליון התייחס לעובדה שאשתו ושתי בנותיו הבגירות מתגוררות בישראל וקבע כי "המציאות מלמדת כי יש משפחות אשר בוחרות לחיות אחרת ועל כן אף שמדובר בנתון משמעותי הנושא משקל ממשי לצורך ההכרעה בסוגיית התושבות, הוא לבדו אינו יכול להכריע את הכף... העובדה כי אשתו ושתי בנותיו הבגירות חיות בישראל אין בה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי."

 

נציין כי העובדה שהנישום שילם מס בסינגפור, (אומנם 10% בלבד), היה בה  בכדי לסייע להחלטת בית המשפט. 

לפסק דין זה חשיבות רבה, הואיל ורשויות המס בישראל גורסות  כי מגורי בת/בן הזוג בישראל מעידה על תושבותו הישראלית של הנישום  גם אם הוא שוהה ועובד במדינה זרה.