או גם גמלאות נוספות?

 

 

 

ההכנסה החייבת לעניין מקדמות דמי ביטוח של עובד עצמאי (להלן- הבסיס) היא הבסיס בדרך כלל, להכנסה שממנה מחושבת גמלה בעת פגיעה בעבודה (לרבות בעת התנדבות מוכרת), המזכה בדמי פגיעה (לתקופה של 90 ימים לפחות, רצופים או שאינם רצופים), או בקצבת נכות מעבודה, ו/או בקצבת תלויים או במענק לנכה ולאלמנה.

החסימה פרושה ששומה עצמית או סופית שתתקבל לאחר הפגיעה, נמוכה יותר או גבוהה יותר מהבסיס – לא תובא בחשבון כלל.

למרות האמור לעיל, כאשר עוד טרם הפגיעה היה קיים מידע המאפשר למוסד לביטוח לאומי (להלן – המל”ל) לקבוע הכנסה גבוהה יותר לעניין המקדמות ,גם אם לא עשה זאת,, יכול המל”ל להגדיל את הבסיס לגמלה. הגדלה זו מכונה  “שומה מטיבה”.

מבוטח נפגע בעבודה והיה זכאי לגמלה בעקבות הפגיעה, ש”חסמה את השומה”.  באותה שנה מבוטח זה הגיע לגיל פרישה וזכאותו לקצבת זקנה היתה כפופה למבחן הכנסות.

הסתבר שעמדת המל”ל היא כי בעת שנחסם הבסיס לתשלום דמי ביטוח לשנה מסויימת בעקבות “גמלה חוסמת”, הבסיס שנחסם קובע לכל הגמלאות באותה השנה.

כלומר, אם לדוגמה עובד עצמאי בגיל המותנה במבחן הכנסות (גיל 67-70) נפגע בעבודה ושולם לו מענק נכות מעבודה, שיצר גמלה חוסמת לאותה שנה, המבוטח לא יהיה זכאי לתשלום קצבת זקנה באותה שנה, מאחר והכנסותיו על פי הבסיס שנחסם גבוהות מהמותר לקבלת קצבת זקנה. גם אם  בשומה הסופית הסתבר כי הכנסתו בפועל, נמוכה יותר ועומדת במבחן ההכנסות !!

לדעת מומחים עמדה זו של המל"ל מוטעית  והחסימה של ההכנסה באותה שנה רלוונטית רק לעניין גמלאות לפי פרק ה’- ביטוח נפגעי עבודה.

כלומר, אם נתקבלה שומה  גם לאחר הפגיעה,  לפיה הכנסות המבוטח כן מזכות בתשלום קצבת זקנה, יש לאשר לו זכאות לקצבת זקנה.