חוק פיצויי פיטורין קובע שהמעביד צריך לשלם לעובד "פיצויים" בחלק מהמקרים של סיום יחסי העבודה (פיטורים, סיכום החוזה, התפטרות בנסיבות מיוחדות), אך לא בכל מקרה.

 

שני סעיפים בחוק מאפשרים תשלום הפיצויים גם לעובד שלכאורה אינו זכאי להם: (למשל עובד שהתפטר).

 

1)       "סעיף 14 – שהוא למעשה "סעיף מסגרת" שיש להפעילו באמצעות הסכם קיבוצי או חוזה אישי.

 

כלומר, סעיף 14 קובע שהתשלום לקופה משחרר למעשה את המעביד מהחובה לשלם לעובד פיצויים, גם אם מסתבר שלמרות שהמעביד הפריש כדין לקופה, לא נצבר בה סכום מספיק לתשלום הפיצויים (עקב עליות בשכר העובד ו\או הפסדים בקופה). סעיף זה מופעל באמצעות צווי הרחבה, הסכמים קיבוציים רבים, ואף חוזים אישיים. ברוב המקרים תנאי להסדר ה"במקום" הוא שחרור הפיצויים בכל מקרה של עזיבת העבודה, למעט בנסיבות בהן ניתן לשלול את הפיצויים (כך לדוגמה, בצו ההרחבה הכללי לעניין הפרשה לפנסיה, וב"אישור הכללי" שהוא תנאי לאישור כל חוזה אישי בנדון).

 

2)          סעיף 26 – הוא סעיף שמעט מאוד מכירים (גם לא השופטים....)

           

                      ככל הידוע לנו אין פסיקה בקשר לסעיף זה.

 

      סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה – ניתנים להחזרה למעביד, אם המדובר בעובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים; אולם גם לגבי עובד כזה, הסכום אינו ניתן להחזרה למעביד אם הוא מיועד גם לביטוח קצבה, ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר שהוא ניתן להחזרה או להעברה.

יוצא מכך כי בכל מקרה בו פיצויי הפיטורים (במלואם או בחלקם) הופרשו לקופת גמל לפיצויים, או לקופת גמל לקצבה (כולל קרנות פנסיה מקיפות) וביטוחי מנהלים לקצבה), ואין בהסכם הקיבוצי או בחוזה האישי (ואולי גם בתקנון הקרן או נוסח הפוליסה) הוראה המגבילה את שחרור הפיצויים לעובד או המאפשרת במפורש החזרת הסכום למעביד, שייך הסכום – לעובד!

 

נזכיר עוד כי, מאז 2008 כל פוליסת ביטוחי המנהלים הן "לקצבה".