•         הבסיס לזכאות לחופשה שנתית הינו חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, המקנה לעובד זכות למספר ימי חופשה בתשלום, בעד כל שנת עבודה. במקומות עבודה רבים מוסדר נושא החופשה השנתית במסגרת הסכמים או הסדרים קיבוציים או הסכמי העסקה אישיים, במסגרתם נקבע כי עובד יהיה זכאי לימי חופשה נוספים מדי שנה, מעבר לקבוע בחוק

 

•         כל עובד זכאי לחופשה שנתית. גם עובד העובד על בסיס שכר שעתי, או יומי, או במשרה חלקית.

 

•         אורך החופשה השנתית עולה עם הוותק. בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות - 14 יום; בעד השנה החמישית – 16 יום; בעד השנה השישית – 18 יום; בעד השנה השביעית – 21 יום;  בעד השנה השמינית ואילך – יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום.

מכסות חופשה אלו כוללות גם את יום המנוחה השבועית. למשל עובד המועסק חמישה ימים בשבוע יבואו במניין ימי החופשה גם ימי שישי ושבת. למספר ימי חופשה כנ"ל, זכאי כל עובד שהקשר המשפטי בינו לבין המעביד היה קיים במשך כל השנה (הנמנית מ- 1 בינואר ועד 31 לדצמבר), והעובד עבד באותה שנה לפחות 200 ימים. אם העובד עבד באותה שנה פחות מ- 200 ימים יקטן מספר ימי החופשה באופן יחסי.

 

בהסכם קיבוצי כללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות הכללית, בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי, נקבעו מספר ימי חופשה השנתית שלהם זכאים עובדים אשר עברו לעבוד  חמישה ימים בשבוע, כדלקמן:

בעד כל אחת מהשנתיים הראשונות – 10 יום; בעד השנה השלישית והרביעית – 11 יום;  בעד השנה החמישית – 12 יום; בעד השנה השישית, שביעית ושמינית – 17 יום; בעד השנה התשיעית ואילך – 23 יום. ימי חופשה אלו הינם ימי עבודה בפועל ולא ימים קלנדריים. 

•         קביעת מועד החופשה הינה בסמכותו של המעביד תוך תיאום עם העובד. המעביד רשאי להוציא את עובדיו לחופשה שנתית מרוכזת, גם אם אינה נוחה לחלק מהעובדים, בכפוף, להתראה של 14 ימים מראש.

 

•         בהסכמת העובד והמעביד, ניתן לפצל החופשה לחלקים ובתנאי שחלק אחד ממנה יהיה לפחות שבוע ימים.