(לענין זכויות בביטוח לאומי)

כאשר בעל שליטה מועסק כשכיר בחברה שבשליטתו, עולה שאלת קיום יחסי עובד-מעביד בין החברה לבעל השליטה, שרק בהתקיימותם מכיר המל"ל בעובד כבעל זכויות ביטוחיות.

בפסק דין גרוסקופף, קבע בית הדין הארצי לעבודה, את העקרונות שלהלן:

1. בדרך כלל – אדם, שמבצע עבודה עבור חברה הוא "עובד" החברה.

2. במקרים מיוחדים מוטלת על העובד חובת ההוכחה לעניין קיום יחסי עובד ומעביד, בין היתר במצבים בהם קיימת קירבה משפחתית.

בפסק הדין הנ"ל, קבע בית הדין שורת מבחנים שבעזרתם ניתן לקבוע אם מבוטח, שהוא בעל שליטה בחברה, הינו עובד שכיר. מבחנים אלו הפכו למבחנים מובילים והמוסד לביטוח לאומי משתמש בהם כדי לקבוע את אופן ביטוחם של בעלי השליטה בחברות.

המבחן הראשון – האם ניתן להבחין בין תפקידו ופעילותו של בעל השליטה כ"עובד" לבין פעילותו כמנהל ובעל מניות בחברה.

בית הדין הארצי, בפסק דין גרוסקופף, קובע את המסקנות שלהלן:

המבחן השני – האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה? כלומר: האם בעל השליטה עובד בחברה.

המבחן השלישי – האם ניתן לקבוע מה היה "שכרו", של בעל השליטה כ"עובד":

א. האם התשלומים שקיבלו היו בעלי אופי של שכר?

ב. האם יש "עירוב נכסים"? כלומר, האם נשמרת ההפרדה בין החברה לבין בעלי

השליטה לנכסים, לחובות ולהכנסות. וכלומר: האם יש הפרדה בהנהלת

החשבונות בין חשבון משכורת, לחשבון הלוואה, לחשבון משיכות וכדומה.

בהנה"ח אין לערב חשבונות משכורת / הלוואה וכו' של בעל השליטה. כל חשבון יתנהל בנפרד. במיוחד חשבון בעל השליטה כעובד, ינוהל כמו כל עובד – זיכוי בשכר נטו וחיוב בשיק / העברה בגין המשכורת. כל שאר החיובים - זיכויים ייעשו בחשבון נפרד של בעל השליטה.