בפסק דין מגיד רפאל נ' פ"ש פתח תקוה (עמ"ה 1061/01) נדונה שוב הסוגיה מתי פעילות מסויימת עולה לכלל "עסק".

המחלוקת במקרים אלה, הינה כאשר הנישום טוען שמדובר בפעילות "הונית" (שפטורה ממס או חייבת במס נמוך) ופקיד השומה טוען שמדובר בפעילות "פירותית" – שמאפיינת עסק – והמיסוי בגינה גבוה יותר.

גם בפסק הדין הנ"ל, הסתמך בית המשפט על פסק דין עמי חזן נ' פ"ש נתניה (עמ"ה 9412/03) שם נקבעו שבעה מבחנים שבהפעלתם ניתן להגיע למסקנה האם הפעילות הינה "הונית" או אם הינה "פירותית" (עסקית).

1. מבחן טיב הנכס – במסגרתו יש לבחון האם הנכס על פי אופיו - הוא להשקעה או למסחר שוטף.

2. מבחן התדירות – ככל שתדירות הפעולות גדולה יותר, יש בכך להצביע על אופי מסחרי. את התדירות יש לבדוק בהתאם לסוג הנכס. תדירות העסקאות בנכסי מקרקעין, שונה מתדירות המסחר של ניירות ערך, שכן המסחר בניירות ערך תדיר יותר מאשר המסחר במקרקעין.

3. היקף העסקאות- ככל שההיקף הכספי של העסקאות גדול יותר, כך הוא מלמד על אופי פירותי.

4. מבחן המימון – מימון בהון עצמי מלמד על אופי הוני, בעוד שמימון "זר" מלמד על אופי פירותי.

5. מבחן ההשבחה – פעולות השבחה בנכס לקראת מכירתו מלמדות על אופי הוני.

6. מבחן הבקיאות – ככל שבקיאותו של המוכר גדולה יותר בתחום, כך הדבר מלמד על אופי פירותי. אין לדרוש בקיאות מוחלטת, וניתן להשתמש גם בבקיאות שילוחית או של יועץ.

7. מבחן הנסיבות – זהו מבחן הגג, אשר במסגרתו יש לבחון את נסיבות רכישת ומכירת הנכס.