בשנת 1963 קיבלו הוריו של המערער מאת חברת הדלק פז זכות להפעלת תחנת תדלוק. התחנה הוקמה ע"י פז על קרקע שחכרה ממינהל מקרקעי ישראל. הורי המערער ניהלו את התחנה עד שהלכו לעולמם, לאחר מכן המשיך המערער להפעילה עד אשר הודיעה לו חברת פז על רצונה לבטל את ההתקשרות עימו על מנת להפעיל את התחנה בעצמה.

 

שולם למערער סך 3.55 מיליון ₪ בתוספת מע"מ.

בדוח לשנת המס 2002 דיווח המערער על הסך הנ"ל שקיבל מאת פז כרווח הון ממכירת מוניטין.

 

בית המשפט המחוזי פסק כי רווח ההון איננו רווח הון ממוניטין אלא רווח הון רגיל.

 

ביהמ"ש העליון קבע כי המערער לא הצביע אומנם על קו עלייה בפעילות העסקית שעשויה לסייע לו בהוכחת המוניטין אך מנגד עומדים שני נתונים בעלי משקל:

 

האחד קביעת בית המשפט המחוזי לפיה סעיף בחוזה בדבר התניית אי תחרות והתניית הייעוץ בא להבטיח כי המוניטין יוותר בידי הרוכש (חב' פז).

השני, מהחומר עולה כי אביו של המערער היה פעיל בהקמת התחנה והוא פנה למועצה המקומית קריית טבעון בבקשה לקבלת שטח להקמת התחנה.

עובדה זו יחד עם ניהול המקום על ידי אביו של המערער ולימים המערער עצמו, רלוונטית לנושא המוניטין גם אם מבחינה משפטית הזכויות במקרקעין שייכות לפז.